חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), עניינו איסור פרסום לשון הרע, בהתאם להגדרות המופיעות בחוק.

סעיף 7א לחוק, אשר התווסף בשנת 1998 הקנה לבתי המשפט את הסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בשיעור של עד 50,000 ₪ בגין כל פרסום, ובשיעור של עד 100,000 ₪ באם הוכחה גם כוונה לפגוע. בניגוד לכלל המקובל בדיני הנזיקין, אין צורך להוכיח את הנזק שנגרם לנפגע מן הפרסום, בכדי לקבל את הפיצוי האמור.

ברבות השנים נחלקו בתי המשפט בשאלה האם פיצוי ללא הוכחת נזק רלוונטי גם במקרה בו הנפגע מהפרסום הכולל הוצאת דיבה איננו אדם, אלא תאגיד, כלומר חברה בע"מ, עמותה וכיו"ב. בחלק מן המקרים נפסק כי תאגיד זכאי לפיצוי בלא הוכחת נזק ובמקרים אחרים נקבע כי ההיפך הוא הנכון.

אחת הסיבות שמנו המתנגדים להחלת הפיצוי ללא הוכחת נזק על תאגיד, הינה שסעיף 7 לחוק קובע כי פרסום לשון הרע הינו בבחינת עוולה אזרחית, וכי בכפוף להוראות החוק, יחולו עליה הוראות סעיפים מסוימים מפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944. בין הסעיפים הנ"ל כלול סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".

לאחרונה הגיע הנושא לפתחו של בית המשפט העליון. פסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, פורסם בנבו (4.8.2016) (להלן: "הלכת פלבסקי"), ע"י כב' המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין ובהסכמת כב' השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל.

בהלכת פלבסקי הנ"ל נקבע כי תאגיד זכאי לפיצוי בלא הוכחת נזק, בהתאם לקבוע בסעיף 7א לחוק, כשם שאדם זכאי לכך. נימוקי בית המשפט העליון לכך היו, כי אחד המאפיינים הבולטים של לשון הרע, הינו חוסר היכולת לדעת עד היכן מגיעות השלכותיו, וממילא חוסר היכולת להוכיח את הנזקים שנגרמו בשל הפרסום. כך למשל, אם לקוחות פוטנציאליים שאינם מוכרים לנפגע, החליטו שלא להשתמש בשירותיו בשל פרסום לשון הרע, הרי שמטבע הדברים הדבר לא יהיה בידיעתו של הנפגע, ומשכך כלשון בית המשפט הנכבד "הרי השכל הישר יורנו, כי אין דרך אמיתית להוכחת הנזק במקרים רבים".

בית המשפט העליון אף התייחס לכך, שאין כל טעם של ממש לחייב תאגיד לשאת בהוצאות כבדות של הוכחת הנזקים שנגרמו לו מן הפרסום האסור, וזאת בשונה מאדם, בשר ודם, שעה שמדובר בנטל כבד, יקר כלכלית ולעתים אף בלתי אפשרי, להוכיח את הנזק באופן ספציפי.

הדבר מקבל משנה תוקף, בלשון בית המשפט הנכבד, שעה שהנזק שיכול להיגרם מן הפרסום, עשוי להיות זהה בשני מקרים, כאשר באחד מדובר בעסק המאוגד כתאגיד והשני הוא עסק הרשום ע"ש אדם פרטי, ומשכך אין מקום לקיים הפרדה בין השניים, בכל הנוגע לפיצוי בלא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א לחוק.

לסיכום, בהתאם להלכת פלבסקי שיצאה לאחרונה תחת ידי שופטי בית המשפט העליון, פיצוי ללא הוכחת נזק בעקבות פרסום לשון הרע, רלוונטי גם לתאגיד, ולא רק לבני אדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *